הבעיה פשוטה. ההתמדה קשה.
כשילד מקבל תרגול מקלינאית תקשורת, העבודה החשובה ממשיכה בבית. אבל בבית אין קליניקה, אין זמן ארוך, ולפעמים גם אין סבלנות לעוד חזרה על אותה מילה.
אז במקום עוד דף תרגול, בנינו חבר. הילד פוגש את לוני, נכנס לחדר שלה ובוחר עולם — חלל, בועות או קוביות — אומר מילים ומשפטים בקול שלו, ולוני שמחה וגדלה ככל שמתרגלים.
לוני היא דמות, לא עוד תרגיל
כל סיבוב הוא משחק קצר עם עולם משלו, מילים עם תמונות, וטיל (או בועה) שמתקדם לעבר המטרה. החיזוק עדין ולא מילולי — קונפטי, צליל קטן והדמות שמתקדמת — בלי ציונים על המסך ובלי מילים שיפוטיות. הילד פשוט רוצה לתרגל עוד אחת.
הלב של לוני: לראות ולשמוע
זה החלק שאף אחד אחר לא עושה. כשהילד מתרגל בבית, כל מילה נשמרת אוטומטית. ההורה והקלינאית יכולים לחזור ולשמוע את הקול של הילד, מילה-מילה, לאורך שבועות — לא “איך היה בבית?”, אלא הקלטה אמיתית והתקדמות שרואים ושומעים.
מה אנחנו מאמינים שצריך לקרות
- הילד לא צריך להרגיש שהוא במבחן.
- הורה צריך לדעת בדיוק מה עושים היום.
- קלינאית צריכה לשמוע התקדמות אמיתית, לא רק לשאול איך היה בבית.
איפה ה-AI נכנס?
לוני יכולה לעזור לסמן לקלינאית נקודות לבדיקה, אבל היא לא מחליפה אבחון ולא נותנת לילד ציון. ההקלטה, ההקשר ושיקול הדעת נשארים אצל הקלינאית.